תקציר:
"ההכנות לקשירת כפות הרגליים שלי ארכו זמן רב יותר משציפו כולם," מספרת פרח שושן, קשישה סינית הפורשת את סיפור חייה כמו את חיי הנשים שקדמו לה ובאו בעקבותיה. דורות של נשים סיניות חוברות לה כשהיא נזכרת: "בזמן שאני התרוצצתי בחוץ עם אחי, כבר החלה אמי לארוג את רצועות הבד הכחולות הארוכות שישמשו תחבושות הקשירה." התמונה הזכורה לה מאז היותה בת שש. במאה ה-19, כשרעיות ובנות סיניות נאלצו להיכנע למסורת קשירת הרגליים ולחיי בידוד מוחלט, פיתחו נשות חבל הונאן את הכתב שלהן כאמצעי תקשורת. עוד אמצעי שסייע בחיי הנשים באותה תקופה היה הקשר עם "אחיות תאומות": בעודן ילדות הפגישו אותן עם ילדות אחרות לצרכי תמיכה רגשית. בהמשך חייהן כתבו זו לזו מכתבים נסתרים על מניפות, רקמו מסרים על מטפחות ואפילו חיברו סיפורים. כך מצאו דרך שפויה לביטוי אנושי ויצירתי, וכך הבקיעו החוצה מבידודן ואף חלקו ביניהן תקוותיהן ואת הישגיהן. פרח- שושן מספרת על ידידות נשית כזאת בינה לבין פרח-שלג. החברות הנשית הזאת חצתה שנים של רעב ומרד, נישואי שידוך, שמחות וטרגדיות של אמהות. השתיים מצאו ניחומים זו בזו בעולם שגזר עליהן ציות ושתיקה

עותקים